החלטה בתיק רע"א 8306/13

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 10.11.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, ע' זרנקין ו-א' טובי) בע"א 28099-10-12, בגדרו התקבל ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו מיום 23.8.2012 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מ' קלמפנר נבון) בת"א 35384-01-12.

רקע

1.        המבקש נפגע בתאונת דרכים בשנת 1992. בעקבות התאונה פנה המבקש למשיב, המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), בתביעה לקבלת קצבת נכות כללית. למבקש נקבעו תחילה נכויות זמניות, ובהמשך, בשנת 1996, נקבעה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 50 אחוזים ודרגת אי-כושר צמיתה בשיעור של 75 אחוזים. בהתאם לקביעה זו החל המבקש לקבל קצבת נכות כללית מהמל"ל.

           במקביל לפנייתו למל"ל, הגיש המבקש תביעת פיצויים נגד הנהגים בכלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה והמבטחות שלהם (להלן: תביעת הפיצויים). בית המשפט המחוזי בנצרת פסק כי על הנתבעים לשלם למבקש פיצויים בסך 920,273 ש"ח, כאשר מסכום זה ינוכו 587,800 ש"ח בגין גמלאות ששילם המל"ל למבקש בעבר ושישלם לו בעתיד (ת"א 452/92 זעזע נ' ג'ינו (31.1.2000)). המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון.

           עם הגשת הערעור על פסק הדין, פנה המבקש למל"ל בתביעה לבדיקה חוזרת של זכאותו לקצבת נכות כללית. המל"ל נענה לפניית המבקש, ובחודש יולי 2002 קבעה ועדת נכות כללית של המל"ל כי לתובע נכות בשיעור של 0 אחוזים, כך שמיום 1.7.2002 ואילך נשללה זכאותו לקצבת נכות כללית. בעקבות קביעה זו, הגיעו המבקש והנתבעים בתביעת הפיצויים להסכמה לפיה ינוכו מסכום הפיצויים המגיעים למבקש גמלאות שהמל"ל שילם למבקש בעבר (עד חודש יולי 2002), ואולם, בשונה משנפסק בבית המשפט המחוזי, לא ינוכו גמלאות עתידיות, שכן בהתאם לקביעתו הנ"ל של המל"ל המבקש לא זכאי לקבל גמלאות נוספות. במסגרת הסכמה זו, הצהיר המבקש כי לא יערער על החלטת ועדת הנכות הכללית לעניין דרגת נכותו. בית המשפט העליון נתן תוקף של פסק דין להסכמה בין הצדדים (ע"א 1992/00 זעזע נ' ג'ינו (1.9.2002)), ובעקבות ההסכמה נוכו רק 297,554 ש"ח מסכומי הפיצויים שנפסקו למבקש.

           כתשעה חודשים לאחר מכן, בחודש יוני 2003, הגיש המבקש תביעה חוזרת לקבלת קצבת נכות כללית מהמל"ל, אך התביעה נדחתה. תביעה נוספת שהגיש המבקש בהמשך הביאה לבדיקתו על-ידי ועדה רפואית, שקבעה ביום 5.6.2007 כי למבקש נכות זמנית לתקופה שמיום 1.6.2007 ועד ליום 31.5.2009. הוועדה קבעה כי נכות זו היא בשיעור של 50 אחוזים ובנוסף נקבעה למבקש דרגת אי כושר זמנית בשיעור של 75 אחוזים. בהמשך לקביעות אלה, פנה המבקש למל"ל בבקשה לקבלת קצבת נכות כללית. בתגובה לפנייה הודיע המל"ל למבקש כי הוחלט על שלילת זכאותו לקצבת נכות כללית מכוח סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: החוק), שכן המבקש כבר זכה למלוא הפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונת הדרכים מידי הנתבעים בתביעת הפיצויים.

הליכים קודמים

2.        בעקבות החלטת המל"ל, הגיש המבקש לבית הדין האזורי לעבודה תביעה נגד המל"ל, בה דרש כי לא ינוכה סכום כלשהו מקצבת הנכות הכללית אותה הוא אמור לקבל (ב"ל 1869/08). התביעה נדחתה, וכאשר ערער המבקש על ההחלטה, העביר בית הדין הארצי לעבודה את התיק לדיון בבית משפט השלום מטעמי חוסר סמכות עניינית (עב"ל 588/09).

           בית משפט השלום קיבל את תביעת המבקש. נקבע, כי לא ניתן לפרש את הסכמת הצדדים בבית המשפט העליון כוויתור מוחלט של המבקש על האפשרות שיפנה למל"ל בעתיד, ואין מניעה שבמקרה של החמרת מצב רפואי יפנה המבקש למל"ל בשנית. עוד נקבע כי המל"ל לא היה רשאי לפעול בהתאם לסעיף 329 לחוק לאחר שזכה לשיפוי מהמזיק על יסוד הוראת סעיף 328. לפיכך נקבע כי על המל"ל לשלם למבקש קצבת נכות כללית מלאה בהתאם לדרגת הנכות שנקבעה על-ידי הוועדה הרפואית, בלא שינוכה ממנה סכום כלשהו.

3.        בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המל"ל על פסק הדין. נקבע כי באופן עקרוני המל"ל רשאי לקזז סכומי כסף מהגמלאות מכוח סעיף 329 לחוק, אף אם זכה לשיפוי מהמזיק מכוח סעיף 328 לחוק. בית המשפט הדגיש, כי הפעלת שני הסעיפים במקביל אפשרית רק אם משמעות הדבר אינה שהמל"ל זוכה לכפל שיפוי. לפיכך נקבע, כי בנסיבות העניין, בהם המל"ל זכה לשיפוי מהמזיק מכוח סעיף 328 לחוק בגין גמלאות שונות מאלו שמהן קיזז מכוח סעיף 329, פעל המל"ל כדין ולא זכה לפיצוי יתר.

             באשר לפרשנות ומשמעות התחייבות המבקש במסגרת הערעור בבית המשפט העליון על פסק הדין שניתן בתביעת הפיצויים, נקבע כי:  

       "המשיב [המבקש בהליך דנא - צ.ז.] טען, כי משמעות התחייבותו היתה שהוא לא יערער על קביעתה של ועדת המל"ל, לפיה נותרו לו אפס אחוזי נכות, ולעמדתו, הוא אכן עמד בהתחייבות זו, שכן הוא לא הגיש ערעור, אלא תביעה חדשה שנבעה ממצב חדש שלו, לאחר שהחלה ההחמרה.

אינני מסכימה עם המשיב בטענתו זו. עמדה זו לוקה בחוסר תום לב ועומדת בניגוד לאומד דעת הצדדים כפי שמשתקף מהסכם הפשרה בבית המשפט העליון. חברת הביטוח הגיעה להסכם עם המשיב שלא לנכות לו את תגמולי המל"ל בתנאי כי נכותו, עקב התאונה, תישאר בשיעור אפס, והוא לא יפעל לשינויה. האינטרס הברור שלה בהגיעה להסכם זה היה שהיא לא תיאלץ לשלם פעמיים את הנזק השווה לתגמולי העתיד: פעם למשיב ופעם למערער [המוסד לביטוח לאומי - צ.ז.], אשר ישלם למשיב את הגמלאות. למעשה מטרת ההתחייבות בבית המשפט העליון ומשמעותה היו, שהמשיב לא יקבל תגמולי כפל ככל שהם נובעים מהתאונה.לפיכך, אין לדעתי לקבל את טענתו של המשיב שבכך שלא הגיש ערעור יצא ידי התחייבותו" (שם, בפסקה 31).

           על-כן קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש הפר את התחייבותו. בית המשפט הוסיף, כי ייתכן שהמבקש לא התכוון לוותר על קבלת גמלאות עתידיות העשויות להינתן לו בגין החמרת מצבו הרפואי. בהתאם לכך נקבע כי אכן אין מקום לשלול גמלאות שהמבקש רשאי לקבל כעת, אם שוויין יעלה על שווי הקיזוז הנדרש מכוח סעיף 329 לחוק. אולם נקבע, כי אין ספק שיש לקזז עתה מתגמולי המבקש את סכומי הניכוי עליו ויתרו הנתבעים כנגד התחייבותו של המבקש בתביעת הפיצויים, שכן אחרת יזכה המבקש בכפל פיצוי. על סמך דברים אלה, ובהסתמך על הדמיון בין עניינו של המבקש לבין מקרים נוספים בהם בית המשפט חייב את המל"ל להפעיל את הוראת סעיף 329 לחוק, קבע בית המשפט כי הפעלת סעיף 329 בענייננו היא סבירה וכי המל"ל פעל כהלכה.

           אשר על כן נפסק כי המל"ל רשאי לקזז מהגמלאות המגיעות למבקש סכום של 161,968.5 ש"ח, שהם 75 אחוזים מהסכום שהיווה, במועד הפשרה בבית המשפט העליון, את סך כל הגמלאות העתידיות שהיו אמורות להינתן למבקש טרם הופחתה דרגת נכותו ל-0 אחוזי נכות (ושלא נוכו מכספי הפיצויים בהתאם להסכם הפשרה), וזאת בהתאם להוראת סעיף 329 לחוק.

           כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

4.        המבקש טוען כי עניינו מצדיק מתן רשות ערעור שכן הוא מעלה סוגיות משפטיות בעלות חשיבות כללית וציבורית החורגות מעניינו הפרטי. לשיטת המבקש, השאלה העקרונית המרכזית שעניינו מעלה היא - האם המל"ל רשאי לפעול לפי סעיף 329 לחוק לאחר שכבר זכה לשיפוי מכוח סעיף 328 לחוק.

           המבקש טוען שלוש טענות מרכזיות. ראשית נטען כי המל"ל זכה לשיפוי מלא מהנתבעים בתביעת הפיצויים בהתאם לסעיף 328 לחוק. לשיטת המבקש מדובר בשיפוי מלא, על אף שהסכומים שקיבל המל"ל ניתנו רק בגין גמלאות שכבר שולמו למבקש בעבר ולא בגין גמלאות עתידיות. המבקש טוען, כי יש לבחון את הסוגיה בנקודת הזמן בה זכה המל"ל לשיפוי, היינו מועד הפשרה בבית המשפט העליון, ובנקודת הזמן הזו המל"ל לא היה צפוי לשלם גמלאות עתידיות נוספות למבקש. נטען כי בכך המל"ל מיצה את זכויותיו והוא אינו יכול לבצע קיזוז נוסף מהגמלאות המגיעות למבקש כעת. שנית נטען כי קבלת עמדתו של המבקש לא תביא לכך שיזכה ל"כפל פיצוי". לטענת המבקש, במקרים רבים בהם הוטב מצבו של הנפגע לאחר שהגיע להסכם עם המזיק, הרוויח המל"ל מכך שניכו מהפיצוי סכומים גבוהים יותר מאשר סכום הגמלאות שהוא שילם בפועל. נטען כי במקרים אלה המל"ל לא החזיר את כספי הניכוי לנפגע, ועל-כן גם בענייננו, בו מצבו של המבקש-הנפגע הוחמר, אין מקום לבצע ניכוי נוסף. שלישית נטען כי בית משפט קמא פירש את התחייבות המבקש בפני בית המשפט העליון באופן שגוי. המבקש טוען כי התחייב שלא לערער על קביעת המל"ל בלבד, אך הוא לא התחייב על כך שימנע מפנייה עתידית במקרה של החמרת מצב רפואי.